דַּרְשַׁהּ רָבָא בְּמָחוֹזָא, קַרְעִינְהוּ בְּנֵי מִנְיוֹמֵי אָסְיָא לְמָנַיְיהוּ. אֲמַר לְהוּ: שְׁבַקִי לְכוּ חֲדָא. דַּאֲמַר שְׁמוּאֵל: הַאי מַאן דְּמָשֵׁי אַפֵּיהּ וְלָא מִנַּגֵּיב טוּבָא — נִקְטְרוּ לֵיהּ
When Rava taught this cure in Meḥoza, the sons of Manyomei the doctor tore their clothes in misery, as he taught everyone how to make a bandage, and their services would no longer be required. Rava said to them: I left you one cure that I did not reveal, with which you can make a profit, for Shmuel said: One who washes his face and does not wipe it a lot will develop
for Video Shiur click here to listen: Psychology of the DAF Shabbos 133
How can you hold back information?
פירוש הרמב"ם למשנה, נדרים, פרק ד, משנה ד
חיוב הרופא מן התורה לרפאות חולי ישראל, וזה נכלל בפירוש מה שאמר הפסוק (דברים כב, ב) "והשבותו לו", לרפאות את גופו, שהוא כשרואה אותו מסוכן [במהד' קאפח: אובד] ויכול להצילו או בגופו או בממונו או בחכמתו.
שו״ע יו״ד שלו ב-ג
הרופא אסור ליטול שכר החכמה והלימוד אבל שכר הטורח והבטלה מותר:
The physician is forbidden to exact payment for advice or teaching, but payment for effort and lost wages (assuming that the person would otherwise be working a regular paying job) are permitted.
מי שיש לו סמנים וחבירו חולה וצריך להם אסור לו להעלות בדמיהם יותר מן הראוי ולא עוד אלא אפילו פסקו לו בדמיהם הרבה מפני צורך השעה שלא מצאו סמנין אלא בידו אין לו אלא דמיהם אבל אם התנה בשכר הרופא הרבה חייב ליתן לו שחכמתו מכר לו ואין לו דמים: הגה ואע"פ שיש מצוה עליו לרפאותו שכל מצות עשה דרמיא אכולי עלמא אם נזדמנה לא' ולא רצה לקיימה אלא בממון אין מוציאין הממון מידו ולא מפקיעין מידו חיוב שלהן (טור):
ביאור הגר״א ז
(ליקוט) הרופא כו'. דאמרינן (בספרי וב"ק פ"א ב' וסנהדרין ע"ג א') והשבותו לו זה אבידת גופו וכל שמצווה אסור ליטול שכר ע"ז כמ"ש בפ"ד דבכורות (כ"ט א') וכן באבידה (ע"כ):
ש״ך
אסור כו'. דאבידת גופו היא ורחמנא אמרה והשבותו לו לרבות אבידת גופו:
והלימוד. כלומר שלומד הרופא לחולה או להמתעסק עמו שיעשה לרפואתו כך וכך:
ט״ז שם
ולא מפקיעין מידו חיוב שלו. כן הוא הנוסחא בהעתק הבית יוסף דברי הרמב"ן וכן עיקר ורצונו לומר דאע"פ שיש איסור בנטילת שכר על הלימוד והחכמה כמ"ש בסעיף ב' מ"מ כיון שכבר התנה עמו והתחייב נגדו חייב לשלם כיון דלאו עליה דידיה לחודיה רמיא מצוה זאת דהא כל אדם יוכל להתחכם ללמוד רפואות ואע"ג דבבורח מבית האסורים והיתה מעברות לפניו ואמר לו העבירני ואתן לך דינר אין נותן לו אלא שכרו כמו שכתוב בחושן משפט סימן רס"ד שאני התם דקצבה יש לאותה פעולה משא"כ בחכמת הרפואות שאין לה שיעור ומתחלה לא היה חיוב עליו ללמוד זה על כן מהני התנאי דוקא בזה כן נראה לי ביאור הדברים:
Therefore it seems that the sons of minyomi were wrong BUT Rava felt that Since there was not a specific ill person in front of him, he had no right to interfere with their business.
תוספות הרא"ש, ברכות ס ע"א
רבנו אשר בר' יחיאל, מגדולי חכמי אשכנז שעבר לספרד, בסוף המאה השלוש-עשרה ותחילת המאה הארבע-עשרה. נפטר בשנת פ"ח (1328).
מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. הקשה ה"ר יעקב מאורליינ"ש, פשיטא! למה לא ירפאו הרופאים? הא כתיב "והשבותו לו", ודרשינן (סנהדרין עג ע"א): זה השבת גופו, וכתיב (ויקרא יט, טז): "לא תעמוד על דם רעך"?
ותירץ, שניתן רשות לרפואה בשכר, דסלקא דעתך אמינא שחייב לעשות בחינם מטעמא דפרישית.
ולי נראה, דחולאים הבאים מחמת אדם, דין הוא שירפאם. אבל חולאים הבאים מעצמם, אי לאו קרא, הוה אמינא שאין לרפאותם, שנראה כמבטל גזרת המלך.
שו"ת ציץ אליעזר, חלק טו, סימן מ
(א) תנן במסכת נדרים דף לח ע"ב: "המודר הנאה מחבירו, נכנס לבקרו עומד אבל לא יושב, ומרפאו רפואת הנפש, אבל לא רפואת ממון". ובגמרא בדף מא ע"ב מבארת: "רפואת נפש" - גופו; "רפואת ממון" - בהמתו.
ומבאר הרמב"ם בפירוש המשנה שם... ועיקרן של דברי רמב"ם אלה, המקור שלהם הוא בעצם מהגמרא בבבא קמא דף פא ע"ב, שלומדת השבת גופו מהך קרא ד"והשבותו לו", וכן בסנהדרין דף עג ע"א, שמבארת דמ"והשבותו לו" ילפינן שצריך להשתדל בהשבה זאת בגופו, ומקרא נוסף של "ולא תעמוד על דם רעך", ילפינן שמחויב אפילו למיטרח ומיגר אגורי כדי להצילו. אלא שהרמב"ם מרחיב את הלימוד, מתוך לימוד דבר מתוך דבר, שכשם שילפינן מהך קרא שמחויב בהשבת גופו של חבירו להצילו ממקום סכנה שנמצא, ומחויב זאת הן בגופו והן בממונו לשכור אנשים שיצילו אותו, כך הוא הדין ילפינן נמי מהך קרא לענין להצילו ממחלתו, ושמחויב בזה לא רק בגופו ובממונו, אלא גם בחכמתו.
והיתה זאת לבאר, דהגם שהרמב"ם בדבריו כותב בלשון "שהוא כשרואה אותו שהוא מסוכן", מכל מקום אין המכוון דוקא למסוכן ממש, אלא המכוון לסיכון של מחלה שאינו יכול להנצל ולהפטר ממנה בלי עזרת רופא. וראיה לכך, דהא בנדרים שם, שעל זה מוסבים דברי הרמב"ם, לא מוזכר כלל שההיתר הוא רק בחולה מסוכן, ומשמע בפשטות שההיתר הוא על כל חולה אפילו כשאינו מסוכן. וכך נפסק בסתמא גם ברמב"ם, בפרק ו מהלכות נדרים, הלכה ח, דאם חלה ראובן, מותר לו לשמעון לרפאותו, והיינו בכל חולה שהוא ולא רק אם הוא מסוכן. ובכזאת נפסק בסתמא גם בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן רכא, סעיף ד, עיין שם. וגם בבבא קמא שם, [דף פא], דורשת הגמרא זאת לענין רואה חבירו תועה בין הכרמים, ומפרש רש"י, מפני ד'והשבותו' את גופו, משמע שאם טעה חבירך אתה צריך להעלותו לדרך, והיינו בכל גוונא שתעה, אפילו כשלא נשקפת על ידי כן סכנה של ממש לחבירו, עיין שם. אלא ודאי כנזכר, שגם כוונת הרמב"ם בפירוש המשנה אינה דוקא למסוכן ממש, אלא כוונתו לסכנת מחלתו, שנדבקה בו, ואיננו יכול להחלץ ממנה בלי עזרת הרופא שיגיש לו צרי ומרפא למחלתו.
ושמחתי למצוא בפירוש המשנה להרמב"ם, מקור ותרגום הרב קאפח, שאין בה מלה זאת של "מסוכן" כפי שלפנינו, וזה לשונו: "...שאם ראהו אובד ויכול להצילו, הרי זה מצילו בגופו או בממונו או בידיעתו". עד כאן לשונו. הרי דבמקום "מסוכן", התרגום הנכון הוא "אובד", ותיבת "אובד" מתפרשת לאו דוקא על מסוכן, אלא כל שהוא אובד ממצבו שנמצא בו. וראיה לדברי הנ"ל. ומהמקומות בגמרא שהוכחתי שהמדובר לאו דוקא במסוכן, ראיה לתרגומו של הרב קאפח, שהוא הנכון, ושלכך המכוון במקור.
for Video Shiur click here to listen: Psychology of the DAF Shabbos 133
Photo by Matteo Maretto on Unsplash
Translations Courtesy of Sefaria
Translations Courtesy of Sefaria, except when, sometimes, I disagree with the translation 
Do you like what you see? Please subscribe and also forward any articles you enjoy to your friends, (enemies too, why not?)