בענין סוד הכרובים וסוד הזיווג

שמחה פוירמן

718 793 1376

simchafeuerman@gmail.com

 

כתוב בעשרת הדברות (שמות כ:ד): ״לֹֽ֣א תַֽעֲשֶׂ֨ה־לְךָ֥֣ פֶ֣֙סֶל֙ ׀ וְכָל־תְּמוּנָ֡֔ה אֲשֶׁ֤֣ר בַּשָּׁמַ֣֙יִם֙ ׀ מִמַּ֡֔עַל וַֽאֲשֶׁ֥ר֩ בָּאָ֖֨רֶץ מִתַָּ֑֜חַת וַאֲשֶׁ֥֣ר בַּמַּ֖֣יִם ׀ מִתַּ֥֣חַת לָאָֽ֗רֶץ.״

 

וכמה וכמה לאוין ואזהרות נמצאו בתורה כנגד עבודה זרה. ואפילו לעשות תמונה שלא לשם עבודה זרה אסור מין התורה, וז״ל הרמב״ם במנין המצות לא תעשה ד׳: ״שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת צוּרוֹת לְנוֹאי, וְאַף עַל פִּי שְׁאֵין עוֹבְדִין אוֹתָן, שֶׁנֶּאֱמָר "לֹא תַעֲשׂוּן, אִתִּי: אֱלֹהֵי כֶסֶף" (שמות כ,יט) וכמ״כ כתב בהלכות עכו״ם (ג:י). וגם עבודה זרה ומשמשיה אסורים בהנאה (שם, ז:ב). רואים מזה שהתורה הרחיקה מעבודה זרה תכלית הריחוק.

 

לכן יש להקשות קושיא עצומה, למה נצטווינו לשום כרובים על הארון בתוך קודש הקדשים? והלא הם על דעת רבותינו (חגיגה יג:) צורות אדם? ואע״פ שדיני תורה גזירות מלפני המקום, ואי אפשר לרד לתוך חכמתו בהחלט, מ״מ כתוב ברמב״ם סוף הלכות תמורה ״אע''פ שכל חוקי התורה גזירות הם כמו שביארנו בסוף מעילה. ראוי להתבונן בהן וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם.״ לכן מוטל עלינו להבין כל מה דאפשר את סוד הפרדכסי של הכרובים.

 

איתא ביומא (נד, א):

 

״אמר רב קטינא בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להן ראו חבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה.״

 

עוד איתא ביומא (סח, ב) מעשה ארוכה איך אנשי כנסת הגדולה תפסו את היצר הרע לעבודת כוכבים, ואח״כ השתדלו לצוד את היצר לעריות וזנות. כשנצחו את היצר הרע, העיד הגמרא ״נפק אתא כי גוריא דנורא מבית קדשי הקדשים.״ (תרגומו: ״יצא דמות אריה של אש מתוך קדש הקדשים.״)

 

וקשה להבין למה יצא דמות יצר הרע דוקא מתוך קדש הקדשים? הייתכן שזה היה מקום מושבו?(שמעתי קושיא זו מידידי, ד״ר נחום בנימין קלאפטער.)

 

כתב רבינו בחיי (שמות כ:א):

 

״ויש לך לדעת כי הוא האלקים הנקרא שם והוא יושב הכרובים כענין שנאמר (ש״ב ו) להעלות משם את ארון האלקים אשר נקרא שם שם ה׳ צבאות יושב הכרובים עליו. והוא שהמלך שלמה ע״ה בנה לו בית המקדש...ואליו עבודת הקרבנות...כי הקרבן למדת הדין ... שהתפלה למדת רחמים שבמדת הדין.״

 

רבינו בחיי מסביר שמדת הדין שוכב בין שני הכרובים ותפקיד הקרבנות וגם התפילה להמשיך את הצד של מדת הרחמנות שבמדת הדין. ועיין שם באריכות.

 

ומצינו בפרט במעשה הקטורת, על ידי ביאת כהן גדול לפני ולפנים ביוה״כ נגד הכרובים, שנהפך מדת הדין למדת הרחמנות, כדאיתא בברכות ז,א:

 

״תניא א''ר ישמעאל בן אלישע פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא, ואמר לי ישמעאל בני ברכני. אמרתי לו יה''ר מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין ונענע לי בראשו.״

 

ואפילו בלי עבודת יוה״כ, יש לקטורת כח מיוחד להטות מדת הדין למדת הרחמנות, כדאיתא בשבת פט, א, ורמב״ן שמות ל:א.

 

רואים שצפונים בסוד הכרובים ארבעה ענינים:

 

א- מדת הרחמים עם מדת הדין

 

ב - חיבת זכר ונקבה

 

ג - חיבת המקום לכנסת ישראל

 

ד - כח בקטורת להפוך מדת הדין למדת הרחמים על ידי עבודת יוה״כ

 

בא נעיין בזוהר (נשא קמא, ב) שמסביר באופן יסודי את הקשר בין מדת הרחמים, מדת הדין, ודו פרצופים של אדם בתחילת הבריאה. (עיין רש״י בעירובין יח, א: ״זכר ונקבה בראם. משמע מתחילת בריאתו היה זכר ונקבה; זכר מצד זה ונקבה מצד זה.״)

״כְּלָלָא דְּכָל מִלִּין, עַתִּיקָא דְּעַתִּיקִין, וּזְעֵיר אַפִּין, כֹּלָּא חַד. כֹּלָּא הֲוָה. כֹּלָּא הֲוִי. כֹּלָּא יְהֵא. לָא יִשְׁתַּנֵי. וְלָא מִשְתָּנֵי. וְלָא שְׁנָא. אִתְתָּקַּן בְּתִקוּנִין אִלֵּין. אִשְׁתְּלִים דִּיּוּקְנָא דְּכָלִיל כָּל דִּיוּקְנִין. דִּיּוּקְנָא דְּכָלִיל כָּל שְׁמָהָן. דִּיּוּקְנָא (דף קמ''א ע''ב) דְּאִתְחֲזֵי בְּגווַֹנֵיה כְּהַאי דִּיּוּקְנָא (נ''א בגוויה כל דיוקנין) לָאו הַאי דִּיּוּקְנָא הֲוִי, אֶלָּא כְּעֵין הַאי דִּיּוּקְנָא. כַּד אִתְחַבְּרָן עִטְרִין וְכִתְרִין, כְּדֵין הוּא אַשְׁלְמוּתָא דְּכֹלָּא. בְּגִין, דְּדִיּוּקְנָא דְּאָדָם, הֲוִי דִּיּוּקְנָא דְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין דְּאִתְכְּלָלוּ בֵּיהּ. וּבְגִין דְּהַאי דִּיּוּקְנָא כָּלִיל עִלָּאִין וְתַתָּאִין, אַתְקִין עַתִּיקָא קַדִּישָׁא תִּקּוּנוֹי, וְתִקּוּנָא דִּזְעֵיר אַפִּין, בְּהַאי דִּיּוּקְנָא וְתִקּוּנָא.״

 

סיכום תרגומו: בתחילה בא הזוהר להדגיש שעתיק יומין וזעיר אנפין, והיינו מדת הרחמנות ומדת הדין, כולו אחד. היה, הוה, ויהיה, ובעצם לא נשתנה כלל. ורק נראה לנו באופנים שונים. ונמשל לאדם, שנכלל בו חלקים גשמיים ורוחניים אבל סוף כל סוף הוא בריה אחת.

 

״וְאִי תֵּימָא מַה בֵּין הַאי לְהַאי. כֹּלָּא הוּא בְּמַתְקְלָא חֲדָא, אֲבָל מִכָּאן (נ''א מנן) אִתְפָּרְשָׁן אָרְחוֹי. (נ''א אתפשטן רחמי) וּמִכָּאן (נ''א ומנן) אִשְׁתְּכַח דִּינָא. וּמִסִּטְרָא דִּילָן הֲווֹ שַׁנְיָין דָּא מִן דָּא. וְרָזִין אִלֵּין לָא אִתְמְסָרוּ, בַּר לִמְחַצְּדֵי חַקְלָא קַדִּישָׁא. וּכְתִיב (תהלים כה) סוֹד יְיָ לִירֵאָיו.״

 

סיכום תרגומו: ואם תאמר, אם כן, שמדת הרחמים ומדת הדין הכל אחד, מה בין זה לזה? מצד דידיה הן כולו אחד. אבל מצידנו נתחלק שתי מדות אלו ונראים שונים זו מזו. וסודות אלו אינם נמסרים אלא למי שראוי לכך, כדכתיב ״סוד ה׳ ליראיו.״

 

כְּתִיב (בראשית ב) וַיִּיצֶר יְיָ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם, בִּתְרֵי יוֹדִי''ן. אַשְׁלִים תִּקּוּנָא גּוֹ תִּקּוּנָא, טַבְרְקָא דְּגוּשְׁפַּנְקָא. וְדָא הוּא וַיִּיצֶר. תְּרֵין יוֹדִין לָמָּה. רָזָא דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא, וְרָזָא דִּזְעֵיר אַפִּין. וַיִּיצֶר, מַאי צָר. צָר צוּרָה בְּגוֹ צוּרָה. (ודא הוא וייצר) וּמַהוּ צוּרָה בְּגוֹ צוּרָה. תְּרֵין שְׁמָהָן, דְּאִתְקְרֵי שֵׁם מָלֵּא, יְיָ אֱלֹהִים. וְדָא הוּא רָזָא דִּתְרֵין יוֹדִי''ן דְּוַיִּיצֶר, דְּצָר צוּרָה גּוֹ צוּרָה. תִּקּוּנָא דִּשְׁמָא שְׁלִים, יְיָ אֱלֹהִים.

 

סיכום תרגומו: כתוב ״וייצר ה׳ אלקים את האדם.״ תיבת ״וייצר״ נכתב בשני יודי״ן. למה? זה מרמז לסוד של עתיקא קדישא וזעיר אנפין, דהיינו מדת הרחמנות ומדת הדין יחד, זו בתוך זו. וזהו שם מלא של ה׳, ״ה׳ אלוקים״, שם בן ד׳ אותיות ושם אלוקים יחד, דהיינו מדת הרחמנות ומדת הדין.

 

וּבְמָה אִתְכְּלִילוּ. בְּדִיּוּקְנָא עִלָּאָה דָּא, דְּאִקְרֵי אָדָם. דְּכָלִיל דְּכַר וְנוּקְבָּא. וְעַל דָּא כְּתִיב אֶת הָאָדָם דְּכָלִיל דְּכַר וְנוּקְבָּא. אֶת: לְאַפָּקָא וּלְמִסְגֵּי זִינָא דְּנָפִיק מִנֵּיהּ. (מדכר ונוקבא) עָפָר מִן הָאֲדָמָה: דִּיּוּקְנָא בְּגוֹ דִּיּוּקְנָא. וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים: טַבְרְקָא דְּגוּשְׁפַּנְקָא גּוֹ בְּגוֹ. וְכָל דָּא לָמָּה. בְּגִין לְאִשְׁתַּלְּפָא וּלְעַיְּילָא בֵּיהּ סָתִים דִּסְתִּימָא עִלָּאָה, עַד סוֹפָא דְּכָל סְתִימִין. (הדא הוא דכתיב (בראשית ב) ויפח באפיו נשמת חיים) נִשְׁמְתָא, דְּכָל חַיֵּי דְּעֵילָּא וְתַתָּא תַּלְיָין מֵהַהִיא נִשְׁמְתָא, וּמִתְקַיְימֵי בָּהּ. וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה, לְאַתְּרְקָא, וּלְעַיְּילָא בְּתִקוּנִין כְּגַוְונָא דָּא, וּלְאַשְׁלְפָא לְהַהִיא (נ''א מההיא) נִשְׁמְתָא. מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא עַד סוֹפָא דְּכָל דַּרְגִּין. בְּגִין דִּיהֱוִי הַהִיא נִשְׁמְתָא מִשְׁתַּכְּחָא בְּכֹלָּא, וּמִתְפַּשְּׁטָא בְּכֹלָּא. וּלְמֶהֱוִי כֹּלָּא בְּיִחוּדָא חַד.

 

סיכום תרגומו: והיכן נכלל שתי מדות אלו? ביצירת האדם, שנכלל בו זכר ונקבה. ״ויפח באפיו נשמת חיים״, מלמד שכל חיי מעלה ומטה תלויים בנשמת האדם. ועל ידי פעולת הנשמה (בלימוד התורה ועשיית המצוות בכוונות נכונות) מתפשט הנשמה בכל העולמים ואז מייחד מדות אלו.

 

וּמַאן דְּפָסִיק הַאי יִחוּדָא מִן עָלְמָא, כְּמַאן דְּפָסִיק נִשְׁמְתָא דָּא, וּמְחזֵי דְּאִית נִשְׁמְתָא אַחֲרָא, בַּר מֵהַאי. וּבְגִין כַּךְ, יִשְׁתְּצֵי הוּא וְדוּכְרָנֵיה מִן עָלְמָא לְדָרֵי דָּרִין.

 

סיכום תרגומו: ומי שהוא אינו מקיים את התורה, אז הוא מקלקל נשמתו וגורם שיפסוק ייחוד מדות אלו בעולם הזה, וגורם שיכרות זכרו וזרעו לדורי דורות.

 

בְּהַאי דִּיּוּקְנָא דְּאָדָם, שַׁארִי וְתָקִין כְּלָלָא דְּכַר וְנוּקְבָּא. כַּד אִתְתָּקַּן הַאי דִּיּוּקְנָא בְּתִקּוּנוֹי, שָׁארֵי מֵחַדּוֹי, מִבֵּין תְּרֵין דְּרוֹעִין. בְּאֲתָר דְּתַּלְיָין שַׂעְרֵי דְּדִיקְנָא, דְּאִתְקְרוּן (נ''א דאתקרי) תִּפְאֶרֶת. וְאִתְפָּשַּׁט הַאי תִּפְאֶרֶת, וְתָקִין תְּרֵין חַדִּין, וְאִשְׁתְּלַיף לַאֲחוֹרוֹי, וְעֲבַד גּוּלְגַלְתָּא דְּנוּקְבָּא. כֹּלָּא סְתִימָא מִכָּל סִטְרוֹי. בְּשַׂעְרָא בְּפַרְצוּפָא דְּרֵישָׁא. וּבִכְלָלָא חֲדָא אִתְעָבִידוּ בְּהַאי תִּפְאֶרֶת, וְאִקְרֵי אָדָם דְּכַר וְנוּקְבָּא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיה מד) כְּתִפְאֶרֶת אָדָם לָשֶׁבֶת בָּיִת. כַּד אִתְבְּרֵי פַּרְצוּפָא דְּרֵישָׁא דְּנוּקְבָּא, תַּלְיָיא חַד קוֹצָא דְּשַׂעְרֵי מֵאֲחוֹרוֹי דִּזְעֵיר אַפִּין, וְתָלֵי עַד רֵישָׁא דְּנוּקְבָּא. וְאִתְּעֲרוּ שַׂעְרֵי בְּרֵישָהָא, כֻּלְּהוּ סוּמָקֵי דִּכְלִלָן בְּגוֹ גְּוָונֵי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שיר השירים ז) וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָמָן. מַהוּ אַרְגָּמָן. גְּוָונֵי דִּכְלִילָן בְּגוֹ גְּוָונֵי. תָּאנָא, אִתְפָּשַׁט הַאי תִּפְאֶרֶת מִטַבּוּרָא דְּלִבָּא, וְנָקִיב וְאִתְעֲבָר בְּגִיסָא אַחֲרָא, וְתָקִין פַּרְצוּפָא דְּנוּקְבָּא עַד טַבּוּרָא. וּמִטַבּוּרָא שָׁארֵי, וּבְטַבּוּרָא שְׁלִים. תּוּ אִתְפְּשָׁט הַאי תִּפְאֶרֶת, וְאַתְקִן מֵעוֹי דִּדְכוּרָא, וְעָיִיל (ואתתקן) בְּהַאי אֲתָר כָּל רַחֲמִין, וְכָל סִטְרָא דְּרַחֲמֵי. וְתָאנָא, בְּהָנֵי מֵיעַיין אִתְאַחֲדָן, שִׁית מֵאָה אֶלֶף רִבּוֹא מָארֵי דְּרַחֲמֵי. וְאִתְקְרוּן בַּעֲלֵי מֵיעַיין. דִּכְתִּיב, (ירמיה לא) עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אַרַחֲמֶנוּ נְאֻם יְיָ. תָּאנָא, הַאי תִּפְאֶרֶת, כָּלִיל בְּרַחֲמֵי, וְכָלִיל בְּדִינָא, וְאִתְפָּשַּׁט רַחֲמֵי בִּדְכוּרָא, וְאִתְעֲבָר וְנָקִיב (ס''א ונהיר) לִסְטַר אַחֲרָא, וְתָקִין מֵיעוֹי דְּנוּקְבָּא, וְאִתְתְּקָנוּ מְעָהָא בְּסִטְרָא דְּדִינָא.

סיכום תרגומו: בפרצוף של זכר ונקבה, יש אפיק בין הבני מעיים של נקבה לזכר, ושל זכר לנקבה.
ועל ידי קשר זה, מדת הרחמנות מהנקבה שופעת לתוך מדת הדין של זכר, ומדת הדין מהזכר שופעת לתוך מדת הרחמנות של הנקבה. והדא הוא דכתיב, "על כן המו מעי לו, רחם ארחמנו נאום ה׳״

 

והיוצא מדברים אלו שאע״פ שה׳ אחד ושמו אחד, הוא משפיע על העולם מתוך שתי כוחות, מדת הדין ומדת הרחמנות. והאדם, שנברא בצלם, מעורב בשתי כוחות אלו. זכרותו כנגד מדת הדין, ונקבותו כנגד מדת הרחמים. וכשאיש ואשה מזדווגים יחד בלב ונפש, אז הם פועלים כלפי מעלה לייחד שתי כוחות אלו במזג הנכון כדי שתשפיע על העולם כדקא ייאות.

 

והכרובים שמעורים זה עם זה כחיבת זכר ונקבה הם הצינור שעל ידיו בא תיקון זה לעולם. ואז מובן למה דוקא בעבודת יוה״כ, לפני ולפנים, יש בה כח להפוך מדת הדין למדת הרחמנות, שהרי זה מקום הכרובים.

 

וגם מובן למה ראו אנשי כנסת הגדולה דמות אריה של אש יוצא מקדש הקדשים כשנסתלק יצר הרע של עבודה זרה ואח״כ ראו יצר הרע דעריות. שהרי יש בהכרובים, חס ושלום ולהבדיל אלף הבדלות, מכשול ופנייה לחטאים של עבודה זרה וגילוי עריות. מפני שהם פסל ותמונה -- שבכל התורה אסור ומתועב חוץ ממקום זה, ועוד הם תמונה של זכר ונקבה מעורים יחד! אמנם, בכוונות הנכונות על ידי התעוררות ענין הכרובים, יכול אדם לתקן ולייחד כוחות של מדת הרחמנות ומדת הדין כמו שעשה ר׳ ישמעל בן אלישע בשעת העבודה.

 

ואל תתמה על ההשואה בין קדושת הזיווג לעבודת יוה״כ, שהרי שניהם צריכים הפרשה לשבעה ימים קודם כניסה לקודש. כהן גדול צריך הפרשה מביתו שבעה ימים כמו דאיתא במשנה יומא א:א, וגם איש ואשה צריכים הפרשה של שבעת ימי נדה (או בזמן הזה, שבעה נקיים) קודם כניסתם למקום הקדוש שלהם! (שמעתי רעיון זה מהרב אברהם בלומנקראנץ זצ״ל.)

 

ועל פי זה מובן שכאיש ואשה שרויים בשלום, ומתקשרים בקשרי אהבה וקשרי דעת, זה גורם תיקון גדול לעולם. התיקון בא על ידי השפעת מדת הרחמנות על מדת הדין, ועל ידי השפעת מדת הדין על מדת הרחמנות, דהיינו שהאיש והאשה שומעים ומושפעים בדעותיהם בין זה לזה.

 

וידוע שבלשון קטורת מרומז לשון קשר, וגוף הענין של הקטורת מורה שבעירוב סממנים שונים במשקל הראוי פועל יותר ממה שיפעלו בפירוד. וכמו כן, עירוב ומזג בין השפעות הזכר ונקבה, שנישג על ידי חיי כבוד וחיבה, גורם תיקון במדת הדין ובמדת הרחמים בכל העולמים.

 

וכן נראה כוונת הזוהר (אחרי מות נט,ב) נוגע להכרובים וגם נוגע לזכר ונקבה ממש.

 

כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו, בְּשַׁעֲתָא דַּהֲווֹ חַד בְּחַד מַשְׁגִּיחִין אַנְפִּין בְּאַנְפִּין, כְּתִיב, מַה טוֹב וּמַה נָעִים. וְכַד מְהַדֵּר דְּכוּרָא אַנְפּוֹי מִן נוּקְבָּא, וַוי לְעָלְמָא. כְּדֵין כְּתִיב, (משלי יג) וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט. בְּלֹא מִשְׁפָּט וַדַּאי, וּכְתִיב, (תהלים פט) צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ, דְּלָא אָזִיל דָּא בְּלָא דָּא, וְכַד מִשְׁפָּט, מִתְרַחֵק מִצֶדֶק, וַוי לְעָלְמָא. (כדין כתיב, (משלי יג) ויש נספה בלא משפט).

תרגום: כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו. בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ אֶחָד עִם אֶחָד, מַשְׁגִּיחִים פָּנִים בְּפָנִים, כָּתוּב מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים. וּכְשֶׁהַזָּכָר מַחֲזִיר פָּנָיו מִן הַנְּקֵבָה - אוֹי לָעוֹלָם, שֶׁאָז כָּתוּב, {{משלייג}} וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט. בְּלֹא מִשְׁפָּט וַדַּאי. וְכָתוּב {{תהלים פט}} צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךְ, שֶׁלֹּא הוֹלְכִים זֶה בְּלִי זֶה. וּכְשֶׁמִּשְׁפָּט מִתְרַחֵק מִצֶּדֶק - אוֹי לָעוֹלָם. {{אז כתוב {{משלי יג}} ויש נספה בלא משפט}}.

 

ומסיימים במראה מקומות שמדגישים שיש ענין דוקא למלא רצון האשה, כנראה בכל מיני דברים, אפילו גשמיים. ואפשר מש״כ למעלה הם מקור לענין זה.

 

כתוב במשנה מסכת כלה (פ״ג):

 

״ר' עקיבא אומר כל שאינו עושק בתורה גורם עניות לבניו מה יעשה אדם ויתקיים לו בנים יעשה חפצי שמים וחפצי אשתו.״

 

ויותר מזה, כתוב בתומר דבורה פרק ו:

 

״אָמְנָם לְצֹרֶךְ אִשְׁתּוֹ יְעוֹרֵר יִצְרוֹ בְּנַחַת לְצַד הַגְּבוּרוֹת הַמְּתוּקוֹת כְּגוֹן לְהַלְבִּישׁה, לְתַקֵּן לָהּ בַּיִת, וְיֹאמַר הֲרֵי בָּזֶה שֶׁאֲנִי מַלְבִּישׁה אֲנִי מְתַקֵּן הַשְּׁכִינָה, שֶׁהִיא מִתְקַשֶּׁטֶת בַּבִּינָה שֶׁהוּא גְּבוּרָה דְכָלִיל כּוּלְּהוּ גְּבוּרוֹת וְהֵן מִתְמַתְקוֹת בַּהֲמוֹן רַחֲמֶיהָ. לְפִיכָךְ כָּל תִּקּוּנֵי הַבַּיִת הֵם תִּקּוּנֵי הַשְּׁכִינָה שֶׁהִיא מִתְמַתֶּקֶת מִצַּד יֵצֶר הָרַע הַנִּבְרָא לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנוֹ לֹא זוּלַת, לְפִיכָךְ לֹא יְכַוֵּן הָאָדָם בּוֹ שׁוּם הֲנָאָה שֶׁל כְּלוּם אֶלָּא כְּשֶׁאִשְׁתּוֹ מִתְנָאָה לְפָנָיו בְּדִירָה נָאָה יְכַוֵּן לְתִקּוּנֵי שְׁכִינָה שֶׁהִיא מִתְתַּקֶּנֶת בִּגְבוּרוֹת הַשְּׁמָאלִיוֹת הַטּוֹבוֹת שֶׁמִּשָּׁם הָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד.״

 

 

 

 

 

 

 

Translations Courtesy of Sefaria, except when, sometimes, I disagree with the translation cool

Do you like what you see? Please subscribe and also forward any articles you enjoy to your friends, (enemies too, why not?)