אֶלָּא: הַנַּח לְיִשְׂרָאֵל, מוּטָב שֶׁיְּהוּ שׁוֹגְגִין וְאַל יְהוּ מְזִידִין.
Rather, in these matters we rely on a different principle: Leave the Jewish people alone, and do not rebuke them. It is better that they be unwitting in their halakhic violations and that they not be intentional sinners, for if they are told about these prohibitions they may not listen anyway.
for Video Shiur click here to listen: Psychology of the DAF Shabbos 148
Let us study the mitzvah of rebuke a bit more
The Gemara (Shabbos 55a) tells us that if one does not rebuke his family members or community members for theirs sins, it renders them an accessory to the crime. Furthermore, Bereishis Rabbah (54:3) states that love without rebuke is not sincere love. Clearly, an important part of parental love is to provide guidance, and if necessary reprimand. However, the intention must be pure without anger, and if the manner of punishment is likely to provoke rebellion, then it is forbidden. (Though the Gemara Moed Kattan 17a is referring to hitting, one ought assume that if a child of today’s time would become rebellious from verbally abusive comments, the same logic should apply.) For example, Rav Yaakov Yechiel Weinberg responds to a question regarding a teenage boy who had a hobby that involved practices which were problematic halachically. He instructs the petitioner as follows: “For pedagogical reasons, it is proper to abstain from control tactics with a child who is straying from the path...the prohibition of hitting an older son in Moed Kattan (17a) is not just referring to hitting but any means of force that might bring about an opposite reaction. The modern pedagogical experts have already proven that forcing…evokes in the young man, who is at the age of adolescence, oppositional behavior and rebellion.” (Responsa Seredei Eish 3:95). Rabbi Tarfon exclaims (Erchin 16b), “I am amazed if there is anyone in this generation who can accept rebuke...” If this was stated in the First Century, how much more so in the Twenty-First Century!
The following statement is attributed to Rabbi Chaim of Volozhin (Keser Rosh 143): “If a person sees in his nature that he is unable to give rebuke in a gentle manner (as is required, see Hilchos Deos 6:7), he is exempt from the commandment to rebuke.”
The mitzvah of tochacha (rebuke) is not like shaking a lulav and esrog, in that it is merely to be performed intentionally, rather the point is to accomplish guidance and correction. Therefore, a parent must use logic, reason, compassion, and relationship-building skills to guide a child in whatever way is most effective. In today’s times, harshness is not going to be very effective when a world of alternatives lurks one keyboard click away. There is no short-cut or quick-fix to developing an influential and meaningful relationship with your child. This is not about “quality-time”. This is about quality. Period. As children have become much more sophisticated, we are challenged to see beyond mere enforcement and surface compliance. We now must present a compelling vision of Jewish and moral life by modeling it ourselves, and being loving, concerned and involved to an extent that when we need to discipline, and when the situation calls for some degree of harshness, punishment, or rebuke, our children care enough about the relationship that our feelings about them means something and they do not want us to be disappointed. When children see parents who are loving to each other, and in general seem happy and satisfied with their live, their words carry weight and authority. Scare tactics alone are meaningless.
One cannot be a policeman in his own house (see introduction to the Shala”h):
וההיא דפרק הבא על יבמתו (יבמות סה, ב) דא"ר אילעא משום רבי אליעזר בן שמוע כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שלא נשמע. רבי אומר חובה שנאמר (משלי ט, ח) אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך.הגה"הוזה לשון נמוקי יוסף סוף פרק הבא על יבמתו. מצוה לומר דבר הנשמע למי שמקבל. מצוה, דכתיב (ויקרא יט, יז) הוכח תוכיח, אפילו מאה פעמים (ב"מ לא, א). אבל למי שאינו מקבל, מצוה חובה שלא להוכיח. והקשו ז"ל מהא דאמרינן במסכת עירובין (ערכין טז, ב) שחייב להוכיח עד שיכנו או עד שיקללנו. התם ביחיד, אבל לרבים לא. והא דאמרינן במסכת שבת (נה, א) לוכחינהו מר להנהו דבי ריש גלותא, ואמר לא מקבלי מינאי. ואמרינן אפילו הכי לוכחינהו מר. התם הוא שלא הוכיחם כלל, אלא שלא היה מכיר בהם שלא ישמעו, ומשום דאולי ישמעו או משום שלא יהיה להם פתחון פה היה חייב להוכיח לפחות פעם אחת, עכ"ל. אמנם דבריו דחוקים הם: אני אומר שזהו ענין בפני עצמו, ומיירי בדבר שהחוטאים אינם יודעים שזה אסור ומתלוצצים מהמוכיח ועל כל פנים יעברו, על כן מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, והוא כדמיון הא דאיתא במסכת שבת פרק שואל (קמח, ב) ובמסכת ביצה פרק המביא (לו, ב) לענין תוספת יום כפורים דחזינן להו דאכלי ושתי עד חשיכה ולא אמרינן להו ולא מידי, משום טעמא מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. וזה לשון המיימוני פ"א דהלכות שביתת עשור (ה"ז), נשים שאוכלות ושותות עד חשיכה והן אינן יודעין שמצוה להוסיף מחול על הקודש אין ממחין בידן שלא יבואו לעשות בזדון, שהרי אי אפשר שיהיה שוטר בבית כל אחד ואחד להזהיר, והנח להן שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידין, וכן הדומה לזה עכ"ל:
for Video Shiur click here to listen: Psychology of the DAF Shabbos 148
Photo by Matteo Maretto on Unsplash
Translations Courtesy of Sefaria
Translations Courtesy of Sefaria, except when, sometimes, I disagree with the translation 
Do you like what you see? Please subscribe and also forward any articles you enjoy to your friends, (enemies too, why not?)